שיווק זול יוצא יקר
עד גיל 26 (כמעט) היה לי סבא.
סבא לאון שלי, שעל שמו אני נקראת (בתרגום לעברית ובגרסת הנקבה), היה אדם גבוה ומרשים עד יומו האחרון בגיל 81.
כל כולו שידר גאווה ואצילות. אפילו כרסו שהייתה הולכת לפניו הייתה מתוחה ומוקפדת.
לא מסוג הבטנים המשתפלות מהמכנסיים. חולצותיו המחויטות היו ללא רבב.
נעליו מצוחצחות ופניו מגולחות למשעי עם ריח אפטרשייב שהייתי מרחרחת בהנאה כשהייתי מרעיפה עליו נשיקות.
סבא לאון לא היה איש של השתפכויות ונשיקות אבל כששתי אצבעותיו הבשרניות היו לופתות את לחיי בחיוך, ידעתי אהבה מהי.
סבא לאון לא היה איש אמיד.
נהפוך הוא. מאז שעלה מבולגריה לארץ בגיל 38 עם סבתי קלינה ושני ילדיו הקטנים, אימי בת ה-9 ודודי בן ה-2.5 עבד כמפעיל מכונת קיטור בבית החורשת לנייר בחדרה.
הם גרו בבית קטן ברחוב יפת ביפו . בית פשוט. ללא פאר והדר אך עם איכות שאי אפשר היה לפספס.
היה לו משפט לסבא לאון שלי "אני לא מספיק עשיר כדי לקנות בזול".
ואכן כל מה שהוא קנה היה משובח ואיכותי.
מהאוכל, דרך הבגדים ועד מוצרי החשמל. עד שעזבתי את הקן, בגיל 21, היו מתייצבים סבי וסבתי לחגיגת יום ההולדת שלי ושל אחותי התאומה, שציינה אימי בביתנו. הם תמיד באו עם המתנות הכי שוות.
סבא לאון לא היה פזרן. הוא ידע לחסוך ולהוציא את כספו בתבונה, אבל כשהוא קנה- הוא קנה את הטוב ביותר.
בגיל 5 קיבלנו אני ואחותי 2 טלפונים עם כבל מקשר שניתן היה לדבר בהם כמו בטלפון אמתי מחדר לחדר. כולל צליל חיוג ונורה אדומה שנדלקת. שנים שהטלפונים היוו אטרקציה לכל ילד שהגיע לבקר בביתנו.
בכיתה א' הלכנו אתו ועם אימי לקנות את הילקוט הראשון והקלמר לבית הספר.
זה כמובן היה הילקוט הכי שווה והקלמר הכי איכותי. מאז היו לי הרבה ילקוטים וקלמרים אבל את אלו שקנה לי סבא לאון – לעולם לא אשכח.
נזכרתי בסבא שלי כשורד איס אפרים, לקוחה ותיקה ומקסימה שלי, פנתה אלי שאעזור לה להוציא לפועל רעיון שיווקי.
לורד, סטודיו מצליח להתעמלות בריאותית בחדרה. היא רצתה להוציא מגנט עם 5 תרגילי התעמלות פשוטים- מתנה ללקוחותיה כדי שיוכלו לתלות על המקרר ולתרגל גם בחופשות ובחגים כשהסטודיו לא פועל.
ערכתי קלות את התרגילים ושכתבתי מעט את הכותרת: "5 טיפים של זהב, לחיזוק ושחרור הגוף בכל מצב".
השלב הבא היה לעצב את המגנט.
ורד עובדת כבר שנים עם בית דפוס. מכיוון שהעסק שלה ממותג בית הדפוס הציע לה לעצב את המגנט ללא תשלום.
היא העבירה אליהם את האלמנטים הגרפיים וקיבלה את התוצאה שלהלן (אחרי מקצה שיפורים).
ורד היא לא לקוחה עשירה. הממון לא נשפך לה מהכיסים.
אבל בדיוק כמו סבא לאון שלי, כשהיא מחליטה להוציא כסף על שיווק, היא משקיעה במשהו טוב.
עם תחושת הבטן "שזה לא משהו" היא חזרה אלי.
מיד ידעתי את מי אני רוצה לשדך לה. פזית קלמנוביץ' היא אלופת הפרינט.
המחירים שלה הם לא מחירי רצפה או מרתף אבל הם שווים את ההשקעה. על "המכה" הראשונה אני וורד אמרנו "וואו!" והמגנטים ירדו לדפוס.
"אני כל כך שמחה שלא התפשרתי על האיכות," אמרה לי ורד בשיחת הטלפון איתי אחרי שהכול הסתיים.
"אם כבר החלטתי להשקיע אז שיראה טוב." אני יודעת שסבא לאון שלי היה אומר בדיוק את אותו הדבר. וגם אני (-:
