עסק לרוץ אתו- תובנות עסקיות תוך כדי ריצה

לא התחלתי לרוץ בגלל העסק, אבל העסק שלי התחיל לרוץ כשהתחלתי לרוץ.

התחלתי לרוץ כדי לשמור על הבריאות.

טיפוס במעלה תלול בטיול משפחתי- אתגרי אחד, עימת אותי מול העובדה שמשקלי הנמוך יחסית, עברי האתלטי יחסית, ושיעורי הפילאטיס בהם אני מקפידה להשתתף פעם בשבוע, לא יעזרו לי במבחן הזמן.

זה שבו הגנטיקה תיתן את אותותיה, הגיל יעשה את שלו ושעות העבודה הרבות מול המחשב ינשפו בעורפי, בכתפיי ובגבי ללא רחמים.

 

החיילת הלוחמת שלי, בדיוק עברה לתל השומר לגייס את הדור הבא של הלוחמים ולקחה  אותי תחת חסותה.

כאחת שעושה הרבה כושר בעצמה, וכמפקדת שדאגה לשמור על הכושר של החיילים שלה, היא בקיעה ברזי הכושר והתזונה. מתי לרוץ, כמה לרוץ, מה לאכול לפני ומה לשתות אחרי.

 

זה היה בספטמבר 2014. ההתחלה הייתה מפרכת. מצב החלודה היה גרוע משחשבתי. למעשה גרוע הרבה יותר ממה שחשבתי.

אבל… היה משהו גרוע עוד יותר. גיליתי שאני ספרינטרית. בעצם הלוחמת גילתה לי.

 

"אימא, את רצה מהר מידי", קבלה, "אי אפשר להחזיק מעמד עם קצב כזה במרחקים ארוכים." אני טענתי שאני לא מסוגלת לרוץ לאט. זה מעייף אותי. אימא שלי טוענת שמי שאומר לא, אומר גם כן.

 

הפעם הראשונה שהורדתי את הקצב היה בדצמבר.

הגעתי למצב גשם, התקררות, כנס שנרשמתי אליו וכנס באילת שהאיש נרשם אליו ושאני הצטרפתי לנופש וששברו את שיגרת האימונים. דאגתי מההשלכות ובריצה הבאה הכרחתי את עצמי להוריד הילוך.

 

התוצאה הדהימה אותי. הדופק שלי לא איבד עצמו לדעת ולחץ הדם לא ירד.

הרגשתי שאני מסוגלת להמשיך ולרוץ. ובאמת באימון הבא כבר רצתי 2.5 ק"מ.

התובנה העסקית לא אחרה לנחות

עסק לא בונים בספרינט. 

במבט לאחור של 7 שנות פעילות עסקית, היו לא מעט תקופות בהן נתתי ספרינט והתעייפתי.

בתחילת דרכי העסקית הייתי חברה בקבוצת נטוורקינג. זה הביא הרבה עבודה והרבה שחיקה. אחרי 3 שנים, עזבתי.

קיבלתי החלטה. לחפש לי קבוצת נטוורקינג איכותית בתנאים שמתאימים לי:

 

מפגשים של פעם בחודש. בבוקר. וקרוב לבית. פרסמתי את הדרישות באחת מהקבוצות העסקיות בפייסבוק וההמלצות והטלפונים לא אחרו לבוא.

בחרתי להצטרף למעגל תנופה. ובנובמבר, כשהגעתי למפגש הראשון, ידעתי שעשיתי את הדבר הטוב ביותר לעסק שלי.הרגשתי כמו אחרי הריצות הכי טובות שלי. אדרנלין ואנרגיות כמו בטריית דורסל.

 

השתדלתי להוציא את עצמי לריצה בין פעם לפעמיים בשבוע.

לא תמיד התחשק לי ולא תמיד היה לי קל. פה ושם צצו להן מחשבות כמו, 'מה את צריכה את זה' ו'יאללה, תפסיקי'. בייחוד בעלייה, ברחוב מבצע קדש, שם המאמץ היה קשה במיוחד.

אבל אז הבקיע מתוכי הקול העסקי. 'אריאלה', גערתי לעצמי, 'את לא יכולה להתייאש כל פעם שקשה לך. את מסוגלת ליותר מזה. תמשיכי'. המשכתי וכל פעם שסיימתי ריצה – הרגשתי מנצחת.

התובנה העסקית מספר 2 הגיעה לעולם מיד אחרי אחותה הבכורה

עסק זה ריצה למרחקים ארוכים. לפעמים בא להפסיק. להתייאש. לרדת מהמסלול.

אבל אם אשכיל לדרבן את עצמי להמשיך, אקבל גם את הסוכרייה שבסיפור. כושר, אדרנלין ואנרגיות טובות.

יחד עם הריצות המשכתי לשלב את שיעורי הפילאטיס עליהם לא וויתרתי. היה קל לא לוותר.

אני עושה פילאטיס אצל השכנה שלי שהחצר שלה גובלת בשלי. בקבוצה קטנטנה, באווירה ביתית ועם הדרכה מעולה.

אי אפשר לא ליהנות בשיעורי הפילאטיס של עלמה. ואני נהניתי.

 

אבל מה שגיליתי כשהתחלתי לרוץ, שפתאום, נהניתי אפילו יותר. הריצה חיזקה את סיבולת הלב- ריאה שלי ואת שרירי הרגליים שלי. היו ימים שה- ONE HUNDRED  הרגישו כמו פיס אוף קייק.

 

תובנה עסקית מס 3 מיהרה להתיישב לי במוח

כשתצאי מאזור הנוחות שלך, ותעשי דברים שהם יותר קשים לך בעסק, הדברים שעכשיו קשים לך, יראו פתאום קלים.

אימוני ה-60 שניות שלי בנטוורקינג הביאו אותי לשיאים חדשים של התרגשויות. ההתחלה הייתה מפרכת. אימונים בני יום שלם. ההמשך היה בלילות ללא שינה. אבל אחרי זה, ארגון הזמן ויעילות העבודה שברה שיאים חדשים.

 

הריצה עשתה לי טוב במובנים הפיזיים אבל לא פחות מזה במובנים המנטליים. סוף סוף המחשבות לא חפרו לי בשכל. הריכוז וההקשבה לגוף צמצמו כמעט לאפס את ההקשבה למחשבותיי. חזרתי הביתה עם מוח מאוורר. התחושה הייתה ממכרת.

 

מרתון ת"א שהתקיים בסוף פברואר 2015 העמיד אותי במבחן ריצה נוסף.  5 ק"מ.

פסע היה ביני לבין הרצון לוותר לעצמי. המירוץ הגיע אחרי חודש גשום וסוער במיוחד בהם אימוני הריצה שלי ירדו לשפל של פעם בשבועיים.

יומיים לפני המרתון יצאתי להוריד חלודה וגיליתי את עוד אחת מהתובנות העסקיות שלי:

  • לבנות עסק לוקח המון זמן ומאמץ. להרוס עסק? זה קלי קלות. קצת חוסר השקעה, חוסר תשומת לב, ירידה באנרגיה ומפלס הלקוחות וחשבון הבנק –צונחים.

האיש רשם אותי לריצת 5 ק"מ ואת עצמו הוריד מסלול לאות סולידריות.

התייצבנו אני, הוא וכל הלחצים שלי בבטן על קו הזינוק.

 

ביני לביני קיבלתי שתי החלטות: האחת שאני לא רצה ספרינטים והשנייה שאם ארגיש לא טוב אעבור להליכה. התחלתי לרוץ.

התרכזתי בלשמור על מהירות קבועה ומתונה ולנשום היטב.

היה משהו עצמתי במיוחד בריצה בתוך נחיל סגול. ובעיקר היה בזה משהו פרספקטיבי. קושי זה עניין יחסי. רצו לידי אנשים שהיה להם קשה פי כמה ממני, מה שגרם לי להצמיח כנפיים חדשות.

העידוד מהקהל והמים באמצע הדרך היו בונוסים שלא היו באימונים הריצה בעלייה – דווקא כן. רצתי את כל המסלול.

הרגשתי מצוין וסיימתי בהיי מטורף בידיעה ברורה שגם שמרתי על עצמי. עם כל הכבוד לנחישות התחלתי לרוץ בגלל הבריאות. לא בגלל העסק.

אני 2

 

 

אני 1

 

 

אהבתם? מוזמנים לשתףShare on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedInPrint this pageEmail this to someone

תגובות

תגובות