לפעמים חלומות נגמרים
בשנים האחרונות, רשימות של סוף שנה ופתיחת שנה לא באו לי בטוב.
קראתי רשימות של אנשים על חלומות שהגשימו, ועוד עשרות שהם התכוונו להגשים.
אני, שנולדתי בסופה של השנה האזרחית,
לא הייתי מסוגלת לסגור שנה בשני משפטים או לפתוח אותה בחלום אחד.
הייתי בטוחה שאיבדתי את זה.
את היכולת לחלום.
אולי בגלל שהייתי ילדה שחלמה את עצמה לדעת.
חלומות שנסובו, רובם ככולם, סביב הכתיבה.
- חלמתי להיות סופרת
- חלמתי להיות כתבת בעיתון "מעריב לנוער"
- חלמתי לשרת בצה"ל ככתבת של עיתון במחנה
- חלמתי על לימודי עיתונאות באוניברסיטה כמו קולומביה
- חלמתי להיות כתבת מגזין בעיתון נשים
- חלמתי לכתוב טור אישי לעיתון.
שום דבר מזה לא קרה.
הייתי מכורה לסדרת הדרמה "לו גרנט", על עולם העיתונאות ששודרה בסוף שנות
ה-70 והערצתי את ג'ו מהספר "נשים קטנות",
את שנתי החמישים פתחתי כשמאחורי,
- לימודי עיתונאות, במוסד הכי קרוב לקולומביה בארץ, בית ספר כותרת
- שתי כתבות גדולות שפורסמו בעיתונים גדולים,
- קרוב ל-20 כתבות מגזין שפורסמו בכמה אתרים ברשת
- ספר שירים לילדים, במגרה
- כמעט 50 אתרים שכתבתי או שדרגתי
- מאות מאמרים, וחומרים שיווקיים
- שמות לעסקים שהגיתי ועוד כמה סלוגנים
- לקוחות מרוצים
אני? הייתי עיוורת!
החלומות שלי סרבו להופיע.
מול דף לבן.
אל מול הים.
'מה את רוצה'? שאלתי את עצמי. ונשארתי ללא תשובה.
האכזבה מעצמי געשה. סנוורה. השוויתי את עצמי לאחרים.
אחרים כתבו ספרים, גם כאלה שאף פעם לא חלמו להיות סופרים, הפכו לעסקים
מורשים, למרות שבגיל 9 לא היה להם מושג קלוש מה הם רוצים לעשות בחיים.
אני בעיקר האשמתי את עצמי ב-"כשלים אישיותיים." פחדנות, עצלנות, פסימיות,
קנאה. לא ידעתי לקרוא לילד בשמו אז נתתי לו מלא שמות.
בינואר הצטרפתי לסדנה שנקראת "מי מנהל את העסק שלך".
לא ממש התלהבתי מהשם, אבל משהו באינטואיציה אמר לי להירשם ומיד. נרשמתי.
חשפתי את פחדיי. את חסרונותיי. לא פסחתי אף לא על אחד.
וממפגש למפגש נפעמתי. מעצמי.
בשנה הזו נפתחו שערי התודעה שלי והבנתי את אחד הדברים הכי חשובים בחיי.
שאני רוצה לחיות כאן ועכשיו. באיזון.
רוצה חופש ורוצה עבודה. רוצה לרוץ ורוצה לקרוא. רוצה לבלות בחברה ורוצה
להיות עם עצמי.
הפנמתי שזה אפילו אפשרי.
התחלתי לכתוב דפי בוקר. ורשימות לילה של מה שעשיתי באותו היום.
גיליתי שאני לא לוזרית at all!
שאני מאורגנת ומשימתית. שהעסק שלי בשליטה.
שאני יודעת מה אני מכניסה ומה מוציאה.
פתאום ראיתי על כמה פחדים התגברתי בחיי (פוביית מחטים, פחד כלבים, ופחד
מרכיבה על אופניים).
יש לי עדיין רשימת פחדים להתמודד אתה (פחד גבהים, פחד מחניונים תת קרקעיים
ומנסיעה במקומות לא ידועים)
אבל היי, אין לי פחד טיסה, בים אני מרגישה כמו דג במים,
וילדתי 3 ילדים בלי טיפת אפידורל.
גיליתי שכל מה שאני צריכה לעשות זה להשוות את עצמי לעצמי. לא לאחרים.
התחלתי לכתוב מתוך שקט.
הפחדים החלו להרכין ראשם
(אם ארצה לדבר מול קהל –זה יקרה) והחלומות
לשרבב את עצמם החוצה (לחזור לספסל הלימודים, להוציא מגזין, להוציא לאור את
ספר הילדים).
כבר לא מלקה את עצמי כשהילדים אומרים לי שוב ושוב, "אימא, תכתבתי ספר.
הוא יהפוך לרב מכר".
זה כנראה החלום שלהם. לי יש את שלי.
——–
הרשימה הזו מוקדשת באהבה לקטיה שקולניקוב וליעל מגן בעלות הסדנה "מי מנהל
את העסק שלך", לעדנה זמיר, גיסתי האהובה והמוכשרת, שכל שיחה אתה מורידה לי עוד כמה
אסימונים ולחוה ניסנבוים היועצת העסקית הכי מעולה שאני מכירה. שכל יום פועלת
על פי דרכה וליבה ומשמשת לי השראה.
אוהבת אתכן.
