הכתבת וגם שילמת? – גלובס עסקים הולכים על גישה שיווקית של "גם וגם".
ברגע הראשון, כשהוא הציג את עצמו חשבתי שאני לא שומעת טוב. "מי אמרת שאתה?" אני שואלת אותו וחושבת לעצמי, לא יכול להיות שהוא מי שהוא אמר לי שהוא. "מנהל התוכן של גלובס עסקים."
הפעם האחרונה שפנו אלי מעיתון גדול היה לפני 6 שנים בערך.
ברשת כיכב מאמר שכתבתי על איך לבחור שם לעסק (הוא עדיין מככב במקום ראשון בגוגל) ועיתונאית מעיתון הארץ התקשרה לראיין אותי על הנושא.
מנהל התוכן של גלובס עסקים מסביר לי את הסיבה שהוא פונה אלי:
מגזין יוקרתי לבעלי עסקים הולך לצאת בסוף השנה והם מחפשים אוטוריטות בתחומים רלוונטיים לבעלי עסקים, כדי שיכתבו למגזין מאמר עם עניין וערך לגולשים.
האגו שלי מפרפר קלות מהתרגשות. "אוטוריטה" "כתיבה שיווקית". אני?
אני שואלת את עצמי מבפנים וכלפי חוץ משדרת עסקים כרגיל. כאילו כל יום מישהו מעלה אותי על פודיום המנצחים ושם עלי תווית של אוטוריטה.
אני הודפת את ההתרגשות ומקשיבה להסברים שלו על אופן סינון המועמדים:
"ראיון, פגישה והשתתפות." אני קולטת את המילה 'השתתפות' בחצי אוזן אבל אין לי זמן לעבד אותה.
מנהל התוכן של גלובס מראיין אותי בלייב. מונה את התחומים בהם אני נותנת שירותים ומגשש על מה הייתי רוצה לכתוב.
אני זורקת לאוויר כמה רעיונות ומזכירה לעצמי למצוא זמן לכתוב מאמרים. יש לי, מסתבר, הרבה רעיונות.
השאלה הראשונה נשאלת. אני המומה.
רק לפני 10 דקות הייתי שקועה בעבודה.
כדי להרוויח קצת זמן אני ממלמלת בצחוק משהו על זה שהוא מתקיל אותי ובראש אני חושבת "אלוהים, מה אני הולכת לומר לו?"
בעודי מהרהרת איפה אני קוברת את עצמי או איך אני לא יוצאת סתומה, אני שומעת את עצמי מתחילה לדבר.
"השיווק", אני משיבה לו בביטחון, "הרבה יותר אותנטי". וממשיכה ומתארת את השינויים השיווקיים כפי שאני חווה אותם בשנים האחרונות.
"ולמה את חושבת שזה קרה?" הוא ממשיך ושואל ואני ממשיכה ומשיבה. הוא מגלה התעניינות בדברים ונותן לי ציון מעולה בסוף כל תשובה.
אני מתהלכת אנה ואנה בסלון ביתי וחושבת לעצמי "אריאלה, מתי פיתחת בטחון עצמי כזה?"
יצא לי לקרוא על אנשים שהיו על סף מוות ותיארו יציאה חוץ גופית. אני מרגישה כאילו אני צופה על עצמי. מתי כל הידע והדעות התגבשו בתוכי?
עבודת הכתיבה האינטנסיבית, הצעות המחיר שאני תופרת חדשות לבקרים ולערבים, החרדות אם יגיעו לקוחות והחרדות כשהם מגיעים, כל אלו מציפים אותי לעיתים כל כך קרובות שיש לי מעט זמן להרהר במי שהייתי ובמי שהפכתי להיות.
אני בעלת עסק לכתיבה שיווקית קרוב לעשור אבל אין יום שאני תופסת את יכולות הכתיבה שלי כדבר מובן מאליו. אני צריכה להוכיח ללקוחותיי ובעיקר לעצמי, מידי יום, שאני עדיין יודעת איך עושים את העבודה.
העשור הזה, לפתע נפרש לפני כאוטוסטרדת 4 נתיבים של ניסיון וידע.
מהעבר השני של הקו אני שומעת את מנהל התוכן של גלובס עסקים נותן לי עוד ציון 'מצוין' על עוד תשובה שלי. אני גאה בעצמי. תמיד אהבתי להצטיין.
ואז…
כשאני מבינה שהריאיון הסתיים, "התשובות שלך מאוד מעניינות ואחרות ממה ששמעתי עד עכשיו". אני רוצה להזמין אותך לפגישה ולדבר על המאמר וההשתתפות שלך"
אני נוחתת.
אני אמורה לכתוב מאמר למגזין יוקרתי תמורת השתתפות כספית?
"אתה יכול לומר לי מה גובה ההשתתפות?" אני שואלת אותו בנימוס.
גם מסקרנות וגם כדי לפלס לי נתיב התחמקות מפגישה, שאני קולטת, שאין לי עניין בה. "אני לא יכול לומר בדיוק," הוא משיב "אבל 10 אלף וצפונה."
אני מצטערת. אני אומרת לו. אין בכוונתי לשלם סכום כזה.
אני לא אומרת לו, אבל אין בכוונתי לשלם שום סכום על זה. גם לא שקל.
"תראי", הוא חוזר על מה שנקרא בעגה השיווקית 'תועלות ללקוח'- "152 אלף קוראים. מקום ראשון בגוגל. הרבה פניות. 3-2 לקוחות ואת מכסה את זה".
ברור לי שהוא חרש על האתר שלי. יש שם גם מחירון.
"תגיד, איך הגעתם אלי"? שואלת העיתונאית שבי, "יש לנו תחקירנים" הוא עונה, "הם בודקים וקוראים. כנראה שהם חשבו שהמאמרים שלך טובים."
"אתה יודע?" אני משתפת אותו בחיי העסקיים, "כמו שאתם הגעתם אלי, כך גם לקוחות מגיעים אלי. מגוגל, מפייסבוק בלי שאני עושה קידום ממומן. רק מהתוכן שאני כותבת.
"תודה, שפנית אלי", אני מסכמת "אבל אני לא מעוניינת."
בערב, אני מספרת לאמי את כל הסיפור.
"אני בוחרת להסתכל על חצי הכוס המלאה אני מצהירה בפניה, הם מצאו אותי, ראיינו אותי והזמינו אותי לפגישה. ובנוסף סיפקו לי השראה לרעיון למאמר שאני הולכת לפרסם באתר שלי."
"כל הכבוד אריאלה!" מכריזה אמי בהתרוממות ובקול מלא גאווה. ובאותו הרגע אני יודעת.
אני כותבת תוכן טובה. בימים טובים אני ממש מסוגלת לומר את זה בביטחון. בימים רעים אני חושבת שהכול פנטזיה. אבל היום זה יום טוב. ואני יודעת את זה בביטחון.
