באנו חושך לגרש- ראיון עם הציירת עדנה זמיר
כשאני מגיעה לסטודיו של עדנה זמיר, גיסתי (נשואה לאח של בעלי –א.ז.), היא מספרת לי על מתקפת הנורות הנשרפות.
"אני לא יודעת מה קרה, אבל המון נורות נשרפו פה בחודש האחרון".
בסיפורים אחרים, הסופר היה יכול לזמן את הנורות החשוכות כאלגוריה לחיים, אבל בסטודיו החמים והעוטף של עדנה, החיים מספקים לנו את האלגוריות.
"נולדתי למשפחה של ציירים ממוצא עיראקי. אבא שלי היה צייר חובב, דוד שלי היה צייר וגם סבא שלי.
בתקופת הצבא, כשהגעתי לקיבוץ רמת חייל כנחלאית, הלכתי שם לחוג ציור אצל האומן אלי שמיר.
כשנרשמתי כחברת קיבוץ וחשבתי מה ללמוד הדבר הראשון שעלה לי היה אומנות. לא עניין אותי משהו אחר.
אחרי 4 שנים של לימודים בבית ספר קלישר לאומנות, היא חזרה לקיבוץ ואחרי זמן קצר הכירה את הגיטריסט דרור זמיר, מי שהיום בעלה.
"עזבתי את הקיבוץ ועברתי להתגורר עם דרור בביתו בתל אביב.
נולדו לנו שתי בנות ואת החלומות לצייר שמתי בצד. 20 שנה התפרנסתי מצוין מעבודה עם ילדים ובישול למשפחות אבל החלום לפתוח סטודיו משלי- קינן בי.
"זה לקח הרבה זמן. הרבה בכי והרבה פחד"
כשהמשפחה האחרונה שעבדתי אצלה נסעה לניו יורק החלטתי להפסיק לתרץ תירוצים, להתגבר על הפחד ולפתוח את הסטודיו."
פתיחת הסטודיו דרשה לא רק אומץ, אלא גם כסף.
מרתף מוזנח לא רחוק מביתה, הפך לפנינה של ממש. את הכסף היא לוותה מהבנק והאומץ?
על האומץ היא אומרת " זה לקח הרבה זמן. הרבה בכי והרבה פחד. פחד ענק.
מה שעזר לי זה אימון אישי והתפתחות אישית שעשיתי.
נחשפתי להמון הרצאות על התפתחות והגשמת חלומות. התחלתי להיכנס לתוך העולם הזה. עולם שלא ידעתי שקיים.
שאלתי את עצמי 'מה יש כאלה שעושים את זה?' 'זה באמת אפשרי?'
אני טוענת שזה אפשרי להגשים חלום ויותר מזה", היא אומרת לי, "להתפתח ממנו לכול מיני דברים שלא חושבים עליהם.
הסטודיו הייתה המטרה אבל היום המטרה היא במקום אחר. ללמוד קאוצ'ינג ולשלב אותו עם אומנות. להראות שאפשר לפרוץ מגבלות ואמונות. ולעשות דרך עם אנשים."
"אני לא רק מגשימה חלום. אני חיה מעבר לחלומות שלי"
"אנשים", היא קובעת, "הם האור שלי. רציתי סטודיו לבד. אבל מרגע שחשפתי אותו לאנשים, התחילו להיכנס אנשים מדהימים. הבנתי שאני בן אדם של אנשים.
אני לא רק מגשימה חלום, אני חיה מעבר לחלומות שלי.
האינטראקציה עם האנשים עושה לי מאוד טוב. אנשים מגיעים לסדנאות חווייתיות, לחוגי ציור. למפגשי נטוורקינג של נשים של מעגל תנופה שמתקיימים אצלי בסטודיו. אנשים רואים את הסטודיו, מרגישים את האנרגיה ומתלהבים. נוצרים מיזמים רעיונות ושיתופי פעולה ודברים גם נופלים. וזה בסדר.
"הרבה פעמים הרגשתי שאני נופלת", היא משתפת אותי בנקודות החושך, "כשהשיפוצניק של הסטודיו עזב, כשהפתיחה התעכבה, כשיש גל של עזיבות אחרי חודשים שיש פרנסה יפה ואת נשארת עם התחייבויות לבנק, ועם שכר מקום שצריך לשלם. ואת אומרת וואו. מה אני עושה עכשיו?.
התשובה היא אומרת, "זה לקחת נשימה עמוקה לעשות ריסטארט ולהמשיך.
להמשיך לשווק ולהמשיך לקבל תמיכה מהאנשים שתומכים בך. לא ליפול.
כי ככה זה בעסק יש ימים כאלה וימים כאלה והעיקר זה להמשיך. להמשיך. להמשיך."
את ההמשך הישיר לעשייה שלה, ניתן לראות בסוף השבוע הקרוב בסטודיו בנאות אפקה, ברחוב בני אפרים בצפון תל אביב. בסטודיו יוצעו למכירה ציורים מופשטים במגוון סגנונות בעיקר אקרליק על קנבס במחירים שנעים בין 500 ל- 2000 ש"ח. ציורים קטנים ובינוניים שמתאימים לבתים, לקליניקות ולמשרדים.
החזון הגדול שלי, היא אומרת, זה שאנשים יתלו ציורים מקוריים. זה באמת משנה את האווירה בבית. זה לא הדפס או צילום שיש להרבה אנשים, זה ONE PICE לבן אדם שזה מתאים לו. זו הזדמנות להיחשף לסטודיו מקסים ולמגוון הפעילויות שנערכות בו.
"אני מאמינה, אומרת לי עדנה, "שציור זה השתקפות.
השתקפות של המחשבות ושל העשייה. קרה לי שציור לא הלך. משהו לא זרם. אז למדתי, שכמו בחיים, לפעמים צריך לנשום לתוך הקושי, להירגע, לשחרר ופתאום קורה נס."
